להיות הורה זה מקצוע מההתחלה ועד הסוף ולא משנה אם ילדינו

בן חודשים, שנתיים, עשרים או ארבעים שנה.

זה מקצוע שנוחת עלינו ככה פתאום ומלווה אותנו תמיד.

זה מקצוע שלא לומדים אותו בבתי ספר אלא בחוגי הורים,

זה מקצוע שאי אפשר ללכת לישון ולשכוח,

זה מקצוע שאי אפשר לקחת ממנו חופשה, אפילו לא חופשה שנתית.

זה מקצוע שאי אפשר להתפטר ממנו ולקבל פיצויים,

זה מקצוע שאף פעם לא ניתן לממש בו את הדוקטורט.

זה מקצוע שבו אנחנו נותנים לעצמנו ציונים,

ואף פעם לא מרגישים בטוחים.

זה מקצוע שאת הגמול או התגמול נקבל בכל מקרה,

רק אחרי שנים רבות.

זה המקצוע של החיים!

החברה הישראלית מאופיינת במעורבות גדולה בחיי הסובבים אותנו וגם בביקורתיות רבה. ביקורתיות גורמת לעיתים נזק ובמיוחד כשהמדובר בילדים. קשה לנו להעלות על הדעת גידול ילדים ללא ביקורת והערות מצד ההורים. הורים רבים מאמינים שהם חייבים להעיר לילד על כל שגיאה שהוא עושה באומרם:"רק כך ילמד מהי התנהגות טובה ורק כך יצליח להשתפר ולהתפתח".

אנשים משתמשים בביקורת מתוך כוונות טובות,מתוך רצון להיטיב את מעשיהם של המבוקרים,אך בדיקה פשוטה תוכיח שהתוצאה הפוכה. נסו להיזכר, מתי בפעם האחרונה למדתם דבר מה מביקורת?מתי הרגשתם אסירי תודה כלפי משהו שביקר אתכם?מתי גרמה לכם ביקורת להחלטה לשפר את מעשיכם?ומתי קרה ההיפך?

אנשים רבים גדלו במערכת ביקורתית,זוהי הדרך המוכרת להם.כלים אחרים אינם מוכרים להם.צרובים בזיכרוני, מתקופת ילדותי,  מבחנים ועבודות שבהן התמקדו המורים רק בטעויות ושגיאות ללא כל התייחסות להשקעה בעבודה,לתשובות טובות וכ"ו.

עליונות היא צורך העולה מן החיים במסגרת תחרותית,הישגית וביקורתית. קשה לאדם לחיות בהרגשה שהוא "לא בסדר","שהוא פחות שווה", ולכן קיים בו הצורך להוכיח את ערכו, שלא תתגלה חלילה האמת המבישה. ומה הדבר המוכיח כביכול יכולת וערך ללא מאמץ?ביקורת כלפי אחרים.על רקע פגמי האחרים בולטים יכולתו והישגיו של המבקר וכך הוא מרגיש עליונות וכך עולה ערכו  בעיני עצמו.

לביקורת ולהערות שליליות,יש השפעה שלילית על בני אדם בכלל ועל ילדים בפרט. ילדים עלולים לחשוב, כתוצאה מכך, שהם עצלנים,טיפשים, רעים וכ"ו ולהגיב בהרגשת כשלון וייאוש ואף לוותר על המאמץ ולתפקד היטב.

אחד העקרונות החשובים בחינוך ילדים הוא העקרון שאפשר להשיג אותה מטרה ואף ביתר הצלחה,דווקא ע"י הדגשת הדברים החיוביים שהילד עושה. ילדים יודעים היטב מתי הם טועים ואף מסוגלים ללמוד משגיאות ולהגיע למסקנות ללא הערות ודברי ביקורת שאנחנו ממהרים להשמיע.

הורות מודעת מאפשרת להורה לבחון את עצמו,את מעשיו ואת רגשותיו ובכך לשנות את יחסו וגישתו לילדיו ולמעשיהם. לחדול מן הביקורתיות שאינה יעילה ואף פוגעת וליצור מערכת יחסים שבנויה על עידוד, קבלה, כבוד הדדי, שיתוף והתמקדות בהיבטים החיוביים שבילד.

לא פעם אני שומעת הורים מתלוננים על ילדיהם:"הוא בכלל לא מקשיב לי"…,איך אפשר לנהל שיחה כשהם לא מקשיבים",….גם הילדים מצידם חשים בדיוק אותו הדבר,כלומר, ההורים אינם מקשיבים להם.

לכל אחד מאיתנו יש סיפור מרתק אולם למרבה הצער,רק מעטים מאיתנו מוכנים להקשיב לסיפורי האחר.

אנו ההורים מאד רוצים שילדינו יקשיבו לנו ואף מתרגזים וכועסים שהם לא עושים זאת. אך האם אנו עושים זאת? האם אנו מהווים מודל לילדינו כשהמדובר בהקשבה? אנו עסוקים בהכנת ארוחת הצהריים ותוך כדי אנו רוצים שהילד יספר איך עבר עליו היום. האם כך היינו רוצים שיקשיבו לנו? ודאי שלא.

כשאנו רוצים שיקשיבו לנו אנו רוצים את כל תשומת הלב של המקשיב,ללא שיפוט וביקורת, באכפתיות ועניין במה שאנו מספרים.

המלצות לשיפור מיומנויות ההקשבה:

* אל תדבר יותר מדי:

מקשיב טוב לא ידבר יותר מ-20% מהזמן כאשר הוא מקשיב לאחר.

* אל תהיה "מקשיב טלפוני":

מקשיב טוב מרוכז בדובר ובמסר שלו.

*הימנע מהחזרת הנושא לעצמך:

מקשיב טוב גם כשהנושא מעניין לא יקשור את הנושא לעצמו.

* עודד את האחר לדבר:

מקשיב טוב יאותת לאחר שדבריו בעלי חשיבות והוא עוקב אחרי השיחה ונהנה ממנה.

* אל תפריע:

מקשיב טוב לא יפסיק את הדובר באמצע משפט.

*אל תהיה חסר מנוחה:

מקשיב טוב ימנע מתנועה רבה מדי וחוסר קשר עין שמאותתים לדובר כי אינך מקשיב.

*אל תבקר:

מקשיב טוב אינו מבקר אלא מגלה קבלה והבנה בזמן ההקשבה.

אנו נוטים לחשוב שידוע לנו היטב למה מתכוון הילד אף בלי שנטרח להקשיב לו. אנחנו עסוקים כל כך בדיבורים, עד שאין אנו שמים לב למה שאומר הילד. לעיתים אנו נהנים כשאנו שומעים ומקשיבים לילדים השייכים לאחרים, ומתענגים על השכל הישר שלהם,כדי להנות מדברים אלו אין צורך לצאת מהבית: הם קיימים בביתנו בתוך משפחתנו! כל מה שעלינו לעשות הוא להקשיב. כשנדע להקשיב לילדינו הם ילמדו להקשיב לנו.

הורים רבים מתלבטים בשאלה: מהו הגבול שבין מתן אהבה ותשומת לב לבין פינוק והגנת יתר? "אבא, קח אותי על הידיים, אין לי כוח ללכת ברגל" מתחנן, תובע ילדנו, שכבר שכח מזמן מתי למד ללכת."אימא, אין לי חשק לסדר את החדר, אני ממהרת לחברה, "מבשרת לנו הבת ומשאירה מאחוריה אנדרלמוסיה שלמה. דוגמאות – לא חסרות. עד כמה לוותר? להתחשב? לעשות במקומם? להעלים עין ולפנק?

יחס חם של הורה לילדו, שאינו מותנה בהתנהגותו או בהישגיו של הילד, בונה ביטחון עצמי ודימוי עצמי חיובי אצל הילד. פינוק כחלק מביטוי אהבה ואכפתיות של ההורה לילד הוא רצוי ואף הכרחי. ייזכר כל הורה בביטויי "הפינוק" של הוריו ויזכור עד כמה הפינוק מקל, מנעים ועוזר. הפינוק הוא יחס נכון כל עוד הכיוון הכללי של התייחסות ההורה לילדו הוא מתן עצמאות.

הגדרת פינוק: לעשות למען הילד כל דבר אפשרי, להתאים אליו את החיים, לדאוג לשביעות רצונו בכל עת. הפינוק מדגיש את מרכזיות הילד.

כשהפינוק נעשה דפוס קבוע בין ההורה לילד וניתן במינונים גדולים מדי, הוא הופך להיות הגנת יתר.

הגנת יתר: משמעה שההורה מגן על הילד מפני כל קושי, כל מצוקה, כל אמת קשה ולא נוחה. הגנת היתר מדגישה חוסר יכולת, קטנות ואי מסוגלות להתמודד עם החיים.

כאשר אנו מפנקים ילד איננו תובעים ממנו להתמודד עם קשיים, להתאמץ,להשקיע אנרגיה ולהיות אחראי למעשיו. אנו עושים דברים במקומו, מוותרים לו, מרחמים עליו, מונעים ממנו בכל מחיר התנסויות שעלולות להיות מכאיבות או מתסכלות – " עוטפים אותו בצמר גפן". התוצאה היא שאנו מובילים אותו אל הבגרות  כשהוא בלתי מנוסה, תלותי, אינו עצמאי, אינו מסוגל להתמודד עם קשיים בקיצור- בלתי מוכן.

אנו חייבים לשחרר את הילדים מאהבה החונקת והגנת היתר. ללמוד לסמוך על היכולות הטמונות בכל ילד ובכך ללמדו לסמוך על עצמו.  חשוב לפעול בהדרגה ובעקביות. רק כשההורה מבין שהוא פוגע בזכות של ילדו להיות מאושר בבחירותיו ובהחלטותיו וביכולת לקחת אחריות ולהיות עצמאי רק אז אפשר לעלות על דרך של שיתוף, קבלה והדדיות. הילד זקוק לתשומת לב, הדרכה, עידוד, ואמון בכוחו להיות עצמאי – לנסות ולהצליח. לסיכום, עלינו לזכור,  כי צער כאב כשלון ותסכול הם רק חלק מקשת החוויות האנושיות בעולם בו אנו חיים ויש להתייחס עליהן כחוויות מעצבות ומעצימות.

הורים רבים מתלבטים בנושא הענישה.האם להעניש את הילד? מתי להתחיל? מהו עונש ראוי ואפקטיבי? ועוד ועוד…

ילד הגדל במערכת של עונשים על הפרת חוקים ושל פרסים על שמירתם, ישמור בדרך כלל על מערכת החוקים, אבל יתחנך לתלות בשכר ובעונש המצפים לו. הוא יתרגל לסמוך על מישהו אחר, קובע- כול ובמסגרת כזו אין מקום להתפתחות שיקול דעת עצמאי ואחראי אין כל התנסות בעשייה מועילה ובסיפוק הרב הנובע מהשתתפות ומנתינה.ראיית החיים כמקום המתגמל על כל מעשה טוב ומעניש על כל מעשה רע, היא שגויה. במשפחה כזו, מעוררת תחרות בין האחים , במקום שיתוף פעולה. הילד הטוב של המשפחה ינופף בפרסים שרכש, והילד הרע ילך וישתכנע שאין לו כל סיכוי.
עונשים ופרסים אינם יעילים לטווח ארוך ואינם מבטיחים התנהגות ראויה.
התחליף המוצע לענישה הוא שימוש בשיטה של "תוצאות טבעיות והגיוניות למעשים". זוהי אלטרנטיבה לעונש והתוצאה קשורה ישירות למעשה של הילד ונובעת ממנו, ומנטרלת את כעסם או אכזבתם של ההורים. דרך זו דורשת מההורה איפוק רב, שליטה עצמית ויצירתיות, כדי למצוא את התגובה הנכונה והמתאימה להתנהגות הילד.
אופן התגובה של ההורה אינו רגשי אלא הגיוני, מטרתו ללמד את הילד שהתנהגותו פוגעת בו מזיקה לו, ולסייע לו להבין בהגיון הבריא שלו שכדאי לו לבחור בהתנהגות אחרת, שתועיל לו הרבה יותר. המטרה העיקרית בשימוש בתוצאות טבעיות והגיוניות היא לפתח את תחושת האחריות של הילד באופן עצמאי, מתוך התנסות ולמידה. במקרים מסוימים כדאי להבהיר לילד את תוצאות מעשיו (למשל ? אי הכנת שיעורים) ותוצאותיה (לא יוצאים לטייל עד אחרי סיום שיעורי הבית). זוהי תוצאה הגיונית ובעזרתה הילד ילמד שאין בילויים לפני מילוי חובותיו. כאן נדרשת מההורה נחישות ועקביות רבה בתגובתו וללא כעס. לא כדאי לוותר כדי שהילד לא ילמד שאפשר לנדנד ולשנות את החלטת ההורה.
המסר המועבר לילד הוא שלכל התנהגות יש תוצאה והתוצאה תלויה אך ורק בילד, והבחירה בידיו. ולכן כדאי לו לחשוב היטב ולבחור רק התנהגות שתשרת אותו שלא תפגע המטרותיו ותביא בעקבותיה את התוצאות הרצויות לו.

תוצאות טבעיות היא למידה המתרחשת ללא התערבות של גורם חיצוני.הילד לומד ומסיק מסקנות מהאירוע עצמו ומהתוצאה.

לדוגמא: הזדרז נאור, האוטובוס לא ימתין לך. אך נאור בן ה-13 היה עסוק בענייניו. כשהיה מוכן אימו לקחה אותו למקום המפגש אך האוטובוס וחבריו של נאור לנבחרת כבר לא היו.נאור בכה וכעס. אימו רק הניחה יד על כתפיו ולא אמרה דבר.

תוצאות הגיוניות היא אלטרנטיבה לעונש, התוצאה הגיונית משום שהיא מתייחסת באופן ענייני למעשה. מאורגנות על ידי המבוגר. זו תגובה בעקבות התנהגות של ילד הקשורה באופן הגיוני להתנהגותו, המאפשרת לילד לקשר בין מעשיו לתוצאות מעשיו.

לדוגמא: ילד רוכב על אופניו מהר מדי ונופל. במקרה כזה, כדאי לסייע לו לקום, לחבק אותו באמפטיה, לעזור לו להירגע ולהימנע מלומר "כמה פעמים אמרתי לך שזה מסוכן"! לא צריך לומר כלום כי הילד הבין שהוא לא נזהר ולכן נפל . זוהי תוצאה הגיונית.
לאחר שהילד נרגע, ניתן לחשוב עם הילד יחד מה אפשר לעשות כדי שלא ליפול מהאופניים אך לא ללמד אותו לקח! באופן כזה, ומבלי לערב רגשות קשים, מבין הילד שהאירוע הוא תוצאה ישירה של מעשיו ולומד להתמודד עימם בפעם הבאה ולבחור בדרך התנהגות נכונה יותר.

במידה ותזדקקו להפעלת תוצאות טבעיות או הגיוניות השתמשו בהן בטבעיות, בהשתתפות כנה, ללא נקמנות וכמובן ברוח טובה-זה יפעל!

בכל חברה אנושית קיימים חוקים שמארגנים את פעילויות האנשים, מגנים עליהם ודואגים לרווחתם . החוקים והגבולות הראשוניים בהם נתקל הילד הינם אלה אשר מציבים עבורו הוריו. גבולות ברורים ועקביים נותנים לילד הרגשת ביטחון התורמת להתפתחותו הבריאה ומעבירים לו מסר כי הוריו דואגים לו וניתן לסמוך עליהם. כל אדם מיומו הראשון מאמץ ומפנים גבולות חיצוניים שמוצבים בפניו ומגדירים לו מה מותר/מה אסור, איך להתנהג והם

הופכים להיות חלק ממנו – גבולות פנימיים שמכתיבים לנו איך להתנהג. חלק מתהליך

התפתחות של התינוק-הילד הוא תהליך הפנמת גבולות שהופכים להיות חלק מזהותו

האישית והאישיות שלו ואיתם יצא אל העולם החיצוני-לחברה. התנהגות היא דרך הביטוי של

הגבולות אותם אימצנו והפנמנו. יחסים הם בעצם מפגש ודיאלוג של מרחבים אישיים

וגבולות.

מהו אותו גבול?

גבולות הם הביטוי המעשי והיישומי של החוקים. הגבול נקבע על ידי ההורים וניתן לשינוי בהתאם לגיל הילדים. לדוגמא: ההורים קובעים את שעת השינה של הילדים על פי גילם. כלומר, חוק שעות השינה תקף, אך הגבול משתנה בין הפרטים במשפחה. כך זה יהיה למשל עם שעת החזרה מבילוי שתהיה שונה מילד לילד בהתאם לגיל.  ניתן ולעיתים ראוי להיכנס עם הילד למשא ומתן לגבי הגבולות.

מהו חוק?

החוקים משקפים את המטרות, הערכים והנורמות של המשפחה. החוקים ידועים לכולם וחלים על כל בני המשפחה. הם מייצגים את סדרי הקבע של המשפחה ומכאן שהם יכולים להיות שונים ממשפחה למשפחה.לדוגמא: חוק המבטא את הערך של  שמירת הרכוש והניקיון בבית. בעקבות חוק זה ההורים יכולים להחליט שלא אוכלים בסלון. או חוק הקשור לבריאות קובע שההורים צריכים לדאוג לכך שלילדיהם יהיו מספיק שעות שינה במהלך הלילה. בעקבות חוק כזה מחליטים ההורים על שעת השינה של ילדיהם. ניתן לחלק את החוקים לשני סוגים:

1.חוקים מעשיים – אלו החוקים ההכרחיים לצורך תפקוד יומיומי ושהפרתם יוצרת בעיות במילוי משימות יומיומיות כגון: שעת קימה, שינה, ניקיון, אכילה וכו`.

2. חוקים ערכיים – כללי יסוד חברתיים המחייבים את כולם כגון: לא מדברים בגסות, לא משקרים, לא מקללים וכ"ו.

איך מציבים גבולות?

1. עדיף לקבוע מעט חוקים ולעמוד בהם, מאשר הרבה חוקים שלא עומדים בהם.

2. על ההורה להתמקד במאמצים להצבת גבולות ברורים לגבי הדברים החשובים

והמשמעותיים בלבד. כשיש יותר מדבר אחד, לאבחן את החשוב ביותר ולהתמקד רק בו.

3. יש לתת הוראות ברורות, בהירות ולומר אותם בתקיפות ובהחלטיות. אין לומר : "אולי תסדר את הצעצועים" אלא "הצעצועים חייבים להיות מסודרים לפני ארוחת ערב".

4. לפעול בעקביות. להגיב בחומרה, בלי צעקות או עלבונות. להעמיד את הילד במקום בכל פעם שעובר את הגבול שהציבו לו.

5. להוות דוגמה אישית, זה תנאי הכרחי לכך שהילד יקיים גבולות אלו.

6. לכבד את עצמם ואת ילדיהם. חשוב שהורים יכבדו את צרכיו של הילד ואת צרכי עצמם

באותה מידה. למשל: אין לעבור בשתיקה על קללות מעליבות של ילד כלפי הורה.

חשוב שהחוקים והגבולות ייקבעו ויסוכמו במשותף על-ידי שני ההורים, כדי שהיישום שלהם

יוכל אכן להיות עקבי. מחליטים מה חשוב ומה פחות חשוב, ומתפשרים. בוחרים רק בחוקים

ובגבולות שהם באמת עקרוניים ומשמעותיים, ואוכפים אותם בעקביות. אחרי שההורים

מחליטים מה חשוב להם, והם משוכנעים מה באמת חשוב להם, יש להם אפשרות והכוח

להיות ‏עקביים וברורים ואסרטיביים, בלי כעס, בתקיפות ולא בתוקפנות. כשההורים יודעים,

כאשר הסמכות נשארת בידי ההורים והם לא ‏חשים כניעה, כעס, חוסר אונים, תסכול, הפסד,

מנוצחים. כי אז העמידו גבול שהם שלמים איתו, וישמרו על מערכת יחסים מכבדת ואווירה

טובה בבית.

לא אחת אנו כועסים על ילדינו בטענה שאינם מקשיבים לדברינו. "כמה פעמים אני צריכה לבקש שתשים את הבגדים המלוכלכים בארון הכביסה?" או כמה פעמים אני צריכה לבקש שתארגן את החדר? אתה אף פעם לא עושה מה שאני מבקשת ממך! בכל בית הדברים חוזרים על עצמם ללא תוצאות. אך, ישנה דרך לומר את הדברים בצורה שונה.

כעס הוא רגש אנושי – אוניברסאלי. כבני אדם וכהורים חשוב שנאפשר לעצמנו לבטא אותו.

"מסר אני"- מאפשר לבטא רגש מבלי לפגוע בצד השני. זו דרך לביטוי רגשות בצורה לא הרסנית.

זה כלי ליצירת דיאלוג ושיפור היחסים המאפשר להורה לא לעכב רגשות שליליים ולבטא מצוקה וכעס תוך מתן כבוד לזולת.

זו הצגת עובדות ביחס לעצמנו- בניגוד למסר אתה-שבה ההורה מעריך את הילד ואת התנהגותו.

למשל: במקום להגיד: "תפסיק להציק לי, אין לי כוח אליך" לומר: "אני עייף ולא יכול לשחק עכשיו".

מה אנו מרווחים ?? אנו לא פוגעים בדימוי העצמי של הילד.

ומהווים דגם בריא עבור הילד- הוא ילמד לבוא במגע עם הרגשות שלו, דבר הכרחי להתפתחותו הבריאה.

מסר אני כולל שלושה חלקים:

1. תיאור התנהגות שאינה מקובלת על ההורה.
2. תיאור הרגש של ההורה(כעס, אכזבה, חוסר אונים…).
3. השפעה מוחשית על ההורה- מדוע התנהגות ספציפית יוצרת בעיה.

לדוגמא: מלחיץ אותי כשאתה לא חוזר בזמן מבית הספר. זה מונע ממני להתרכז בדברים אחרים, כי אני מאד דואג לך. יעזור לי מאד אם תודיע לי כאשר יש שינויים בשעה שאתה אמור להגיע הביתה.

האירוע: ההורה במצוקה (כועס, דואג, מתוסכל, חושש, נפגע..).

ראשית, לזהות את מה שאני מרגיש ברגע זה.

שלב א: מתאר בקצרה את המצב המרגיז אותי (לא חזרת בזמן הביתה).

שלב ב: מציין ומסביר את הסיבה ההגיונית (אני דואגת לך ..אולי קרה משהו..).

שלב ג: מבקש בצורה ממוקדת מה אני מבקש (תודיע לי כשאתה מאחר או יש שינויבמערכת).

מסר אני הוא הדרך הטובה ביותר ליידע מישהו שהתנהגותו מעוררת אצלנו בעיה. הוא גם מצמצם אצל השומע את רגש האשמה, העלבון והדחייה. אך הוא לא מבטיח שהילד ישנה את התנהגותו מיד, ברצון ומתוך התחשבות בצרכינו. אם ההורה קשוב לילד ברוב המקרים שיש לילד בעיה-יש יותר סיכוי שגם הילד יתחשב בהורה כשהוא מביע את הרגשות שלו.

כולנו זקוקים למילות עידוד, במיוחד ברגעי שפל ומקרים של חוסר הצלחה. אנחנו ודאי "סוחבים" מילדותינו את התחושה הנהדרת של להגיע הביתה כשבידינו תוצאה של מבחן מוצלח לעומת התחושה "הלא נעימה" כשהתוצאה לא הייתה טובה. ההצלחה מעודדת מטבעה, ודווקא כאשר לא הולך צריך שמישהו יחזק את ידינו, יזכיר לנו את הכוחות שלנו, ואת העובדה שאפשר לנסות שוב. האמת היא שכישלון הוא פשוט אירוע הנובע מחוסר מומחיות הנרכשת רק תוך עשייה חוזרת ונשנית. לחוסר הצלחה יש גם תקווה מכיוון שהטעות היא מעבדה לימודית ואפשר לחשוב (ביחד) היכן היה הקושי ולתקן בפעם הבאה.

עידוד הוא המזון להתפתחות הנפשית של הילד ומטרתו הגברת תחושת הערך והביטחון העצמי של הילד.

תפקידנו כהורים ליצור סביבה תומכת שתאפשר לילדנו לממש את הפוטנציאל שלו ולבנות תדמית עצמית חיובית.

ילד שגדל באווירה מעודדת לרוב מגיע למסקנה שהעולם הוא מקום בטוח ויש לו את האומץ להתמודד ולהתנסות במשימות החיים השונות. הוא מאמין בכוחות עצמו.

העידוד נבחן על פי התוצאה, מטרתו ליצור שינוי חיובי בעמדה של מקבל העידוד, לחזק את האמונה ביכולתו ואת הביטחון העצמי שלו ולהביאו להבנה כי הוא טוב כפי שהוא. העידוד נוטע בנו את אומץ הלב להיות בלתי מושלמים, לקבל את עצמנו כפי שאנחנו ולחיות בלי פחד מפני השפלה, זלזול וחשש ממה שיגידו האחרים כאשר הם יחשפו את חולשותינו.

עידוד פירושו להקשיב לילד בכבוד ולא לזלזל בדבריו, כי אם הוא אדם שמקשיבים לו זה אומר שיש לו ערך.

העידוד פירושו להתרשם מהמאמץ שהילד משקיע כדי להשיג משהו ולאו דווקא מהתוצאה שהשיג. הנכונות להתאמץ ולהשקיע היא החשובה ואותה כדאי לעודד.

העידוד מתרכז בהדגשת הצדדים החיוביים, היתרונות והיכולת. הורים שיודעים לעודד  מכבדים אותו  גם שהם לא מרוצים מתפקודו. אם לילד יהיה בטחון מלא שהאנשים החשובים לו מקבלים אותו גם כאשר אינם מסכימים עם התנהגותו, הילד יוכל לשכלל את התנהגותו ויכולתו לתפקד בתחומים שונים שהחיים מזמנים לו. למעשה הבסיס של העידוד מתייחס למעשה ולא לעושה, כך שאם הוא עשה מעשה לא רצוי נאמר לו: "מה שעשית גרם נזק", או "מה שעשית לא בסדר" במקום "אתה ילד רע", התייחסות למעשה מקלה על הרגשתו וכך לא חש שהוא עצמו אינו טוב ותחושת השייכות שלו לא נפגעת.

דוגמאות למשפטים מעודדים:

‏"זה באמת קשה לרכוס כפתורים…"

‏‏"אתה ילד מקסים, איזה יופי אתה מתחלק עם חבריך…"

"אני מעריך את עזרתך לאחיך…"

"לא נורא בפעם הבאה אולי יהיה אחרת…"

"גם זה קורה לפעמים…" או "גם לי זה קורה לפעמים…"

חשוב לזכור: אדם שלא רגיל לקבל עידוד לא יצליח לעודד אחרים, לכן קודם כל נתחיל מעצמנו, נלמד להתעודד ולעודד את עצמנו כהורים

אחד הכלים להבנת ההתנהגות שלנו הן בחיינו הבוגרים והן ביחסינו עם ילדינו הוא הבנת ההתנהגות. ההתנהגות היא לא בהכרח תוצר של מציאות, אלא, תוצר של הפירוש שאנו נותנים למציאות. הפירוש מעורר רגש שמעורר תגובה. החיים שלנו תלויים בפירושים שאנו נותנים והמשמעות שאנו נותנים להם. כמעט כל אירוע התנהגותי ניתן  לפרוש ביותר מדרך אחת.

א.פ.ר.ת- התפיסה של האירועים והפרוש הם אלה שיוצרים את הרגשות והם הדלק שמניע את האדם לתגובה, לפעולה ולהתנהגות.

הפסיכולוג אלפרד אדלר אמר: "כמספר אנשים, כן מספר הפירושים לחיים". השקפת העולם האישית –סובייקטיבית, היא המכתיבה את דרכי ההתמודדות ודרכי התגובה של האדם לאירועים המתרחשים סביבו. תפיסת המציאות נעשית על ידי מה שהחושים קולטים( ראייה, שמיעה, מישוש, ריח, טעם) ראייה צרה ומצומצמת. האדם אינו מסוגל לקלוט את כל העובדות. הוא יכול לראות דברים מסוימים ולתת להם פרשנות. לתוך הפירוש אדם מכניס את אשר הוא יודע מחוויות והתנסויות קודמות ומוכרות לו- זו האינפורמציה שלו.

השקפת העולם, נבנית על ידי הפרשנות האישית שהפרט נותן להתרחשויות בחייו.

אירוע-הבוס הגיע כעוס בבקר.

פרוש-הוא כנראה לא מרוצה מעבודתי.

רגש- עלבון, כעס, רוגז, תסכול.

תגובה-יושבת חמוצה ולא מתפקדת, חוששת מפני פיטורין.

אנו רואים אצל אנשים אחרים את ההתנהגות החיצונית שלהם ומפרשים אותה על פי הפירוש שלנו (מה אנו חשבים על ההתנהגות, מה אנו יודעים על התנהגות זו או דומה לה, מה זכור או מוכר מתוך החוויות והניסיון האישי שלנו). הרבה אי הבנות בין בני האדם נוצרות בגלל פירוש מוטעה.

לשאלת מהם החיים? ישיבו בני אדם תשובות שונות וזאת מתוך מאגר הניסיון האישי או דעות שאימצנו מהסביבה המשפחתית-תרבותית. אנשים הינם שונים ובעלי דעות שונות, כל אחד מאיתנו גדל בסביבה שונה, משפחה שונה, מסגרת תרבותית שונה, התחנך בדרך שונה, כל אחד הסיק מסקנות וגיבש לעצמו דעה שונה לגבי מה זה החיים, על בסיס זה כל אחד בונה לעצמו, כפי שאדלר כינה-"הגיון פרטי". כל אחד רואה את "האמת" מתוך זווית הראיה האישית- פרטית שלו.

"עקרון הסובייקטיביות" כפי שאדלר הגדיר,כאחד מעקרונות תורתו, נותנת הכרה לנקודת המוצא של שוויון ערך האדם, הפותח את הדלת לכבוד האדם באשר הוא, כבוד הדדי.

בהרבה מקרים אנו עדים לסכסוכים, בכל מעגלי החיים, סביב השאלה "מי צודק?" למי יש מונופול על הצדק או על האמת?? הרעיון שלא צריך לנסות "לחנך" או לשנות את האחרים, לא צריך להילחם על מי צודק ניתן ליצור קשר טוב ויחסים טובים עם הסובבים ולהבין ולקבל "שלא כל אחד חושב כמוני". זאת מתוך הנחה ואמונה שהיא אמיתית וצודקת לפחות כמו שלנו. ההקשבה לרעיונות חדשים עשויה להעשיר ולהרחיב את זוויות הראיה הפרטית ולקבל כי קיימות דרכים נוספות בהן ניתן לפתור בעיות. לראות זאת כאפשרות ללמידה חדשה, שאפשר אחרת.

אדלר אמר: מתוך ההבנה, ההכרה והקבלה שיש שונות, שכל אדם הוא יחיד ומיוחד ועם זאת בעל זכות שווה להביע את דעתו, צומח הבסיס לסובלנות אמיתית, לדמוקרטיה.